קולה של הנובה #40 – מקסים הרקין – לקחת אור מהנקודה הכי שחורה
מקסים הרקין הגיע לפסטיבל הנובה עם חברים טובים. בבוקר השבעה באוקטובר, בתוך הבריחה מהטבח, הוא הצליח להגיע לנתיב המילוט שנפתח מציר 232. אבל במקום להמשיך ולהתרחק מהסכנה, הוא קיבל החלטה ששינתה את מסלול חייו: לחזור לאחור ולנסות להציל ולחלץ את החברים שלו.
החזרה הזאת הסתיימה בחטיפתו לעזה.
במשך כשמונה חודשים הוחזק מעל הקרקע לצד שגב כלפון ויוסף חיים אוחנה, ועבר בין דירות מסתור ברצועה. לאחר מבצע ארנון ביוני 2024 הם הועברו למנהרות. את יותר מ־16 החודשים שנותרו עד לשחרורו העביר מקסים מתחת לאדמה, מבלי לצאת אל פני השטח.
בתוך מציאות שבה כמעט כל תחושת שליטה נלקחה ממנו, מקסים נאחז באנשים שהיו לצידו, במשפחה שחיכתה לו בבית ובעיקר באמונה. האמונה בבורא עולם הייתה חלק מחייו עוד לפני השבעה באוקטובר, אבל דווקא במקום החשוך והסגור ביותר היא קיבלה עבורו משמעות עמוקה עוד יותר.
גם היום, כשהוא חוזר לרגע שבו בחר להסתובב ולחזור אל חבריו, מקסים אינו מתחרט. הוא לא יודע מה היה קורה אילו המשיך לברוח, אבל יודע שלא היה משנה את הבחירה שעשה.
ואולי דווקא משום שחווה שבי במובן הקיצוני ביותר של המילה, מקסים מסתכל היום אחרת על השבי שכל אדם יכול לפגוש בחייו. מבחינתו, אדם לא צריך להיות כלוא במנהרה כדי להרגיש לכוד. זה יכול לקרות בתוך מערכת יחסים, במשפחה, בעבודה או בהתמודדות שנראית באותו רגע גדולה מכדי לשאת.
המסר שהוא מביא איתו משם אינו מסר של נקמה. להפך. מקסים מדבר על היכולת למצוא גם בנקודה השחורה ביותר טיפת אור, לקחת ממנה ניסיון ולהמשיך קדימה. כששואלים אותו על נקמה, הוא משיב בפשטות: "מה זה יעזור לי?"
מאחורי הדברים האלה נמצא אדם שעבר מעל שנתיים בשבי ובוחר שלא לתת לשבי להמשיך להחזיק אותו גם אחרי שחזר הביתה.
זהו פרק על חברות שהובילה לבחירה לחזור לאחור, על 738 ימים שבהם החופש נלקח אבל האמונה נשארה, ועל אדם שחזר מהמקום החשוך ביותר עם החלטה להמשיך לחפש את האור.
כי עבור מקסים, גם כשהכול נראה סגור ואין שום דרך החוצה, תמיד נשארת נקודה אחת של אור. צריך להאמין שהיא קיימת, להחזיק בה ולהמשיך קדימה.