קולה של הנובה #37 – עומר לשם – הקול של מי שלא מצליחים לדבר
עומר לשם שרד את הטבח בפסטיבל הנובה והמאשרום. מאז, הוא הפך את ההתמודדות האישית שלו לקול ציבורי עבור שורדים רבים שמתקשים להשמיע את קולם בעצמם.
בזמן שאחרים נאלצו להפנות את כל הכוחות פנימה כדי להתמודד עם מה שעברו, עומר בחר להפנות חלק מהכאב שלו החוצה, לוועדות הכנסת, אל מקבלי ההחלטות ולתקשורת, ולהפוך את ההתמודדות האישית שלו למאבק עבור כלל חברי הקהילה.
באחד הדיונים בכנסת הוא הצליח לזקק במשפט אחד את הפער בין עוצמת הטראומה לבין המענה שניתן לשורדים: "יש לי 36 שעות טיפול והייתי הרבה יותר שעות ער בתוך האירוע ממה שאני מקבל טיפול."
עומר לא הגיע לכנסת רק כדי לספר מה עבר עליו. כחלק מפעילותו בעמותת קהילת שבט הנובה, הוא לקח חלק פעיל במאבקים למען הזכויות והמעטפת שמגיעות לשורדים ולמשפחות שנפגעו בשבעה באוקטובר.
אחד המאבקים המשמעותיים שבהם היה שותף עסק בהגבלת שכר הטרחה שניתן לגבות מנפגעי פעולות איבה בתהליכי מימוש זכויות. אחרי דיונים ארוכים בכנסת, החוק עבר ביוני 2026 והציב לראשונה מגבלות שנועדו להגן על מי שכבר שילמו מחיר כבד כל כך.
מאחורי הנוכחות בוועדות והמאבק הציבורי נמצא עדיין עומר השורד. אדם צעיר שנושא איתו את השבעה באוקטובר, אבל בחר להפוך חלק מהכאב ומההתמודדות שלו לעשייה עבור אחרים.
עומר נלחם על שעות הטיפול, על הזכויות ועל המעטפת שמגיעה לשורדים, ובעיקר כדי שאף אחד מהם לא יצטרך לעמוד לבד מול המערכת.
זהו פרק על הישרדות שהפכה לשליחות, על קול אחד שמסרב לשתוק ועל אדם שהבין שאם הוא כבר מצליח לעמוד מול מקבלי ההחלטות, הוא יעשה את זה גם בשביל אלה שכרגע לא מסוגלים לעמוד שם בעצמם.