
קולה של הנובה #39 – רמי שמואל – לשאת את מה שאי אפשר לשאת
רמי "יוניטי" שמואל הוא מהדמויות המוכרות בסצנת הטראנס הישראלית. מי שהגיע אל הטראנס דווקא בגיל מאוחר יחסית, התאהב בעולם הזה והפך בתוך שנים מבליין למפיק ולאיש שמאחורי פסטיבל יוניטי, אחת מהפקות הטראנס המזוהות בישראל.
בשבעה באוקטובר קיבל החיבור הזה משמעות שאיש לא יכול היה לדמיין.
פסטיבל יוניטי התקיים בחניון רעים ביום שלפני פסטיבל הנובה והמאשרום. רמי היה האיש שניהל את הליך הרישוי מול הרשויות והיה חתום על הרישיון שאפשר את המשך קיום האירוע במתחם עבור הנובה. ואז הגיע הבוקר ששינה הכול.
אחרי הטבח רמי יכול היה לחזור הביתה. במקום זאת, הוא חזר לשטח שוב ושוב יחד עם אנשי הצוות והחברים. במשך ימים הם סרקו את האזור, חיפשו אנשים עבור משפחות שלא ידעו מה עלה בגורל יקיריהן, איתרו נרצחים, סימנו מיקומים וסייעו לכוחות שפעלו בשטח.
מאחורי כל שם שחיפשו עמדה משפחה שחיכתה לתשובה. ומאחורי רבים מהשמות עמדו גם אנשים שרמי הכיר בעצמו, חברים, אמנים, מפיקים, ספקים ואנשי סצנה שהייתה עבורו בית במשך שנים.
אבל האחריות של רמי לא הסתיימה בשטח. מאז השבעה באוקטובר הוא ממשיך לפעול למען ההנצחה ולמען האנשים והתעשייה שנפגעו. הוא היה שותף ביוזמות הנצחה לנרצחים ופעל להקמת מסגרת שתיאבק על זכויותיהם של אנשי התרבות וחיי הלילה בישראל.
ובתוך כל זה הוא גם חזר לעשות את הדבר שבנה במשך שנים, ליצור רחבות. כש־יוניטי חזרה לקיים פסטיבל גדול, רמי דיבר על אלה שלא יחזרו לרקוד ועל החשיבות של האפשרות של מי שנשארו להמשיך לעשות זאת. רמי בא לארח אנשים וליצור עבורם רגעים של חופש ושמחה. בשבעה באוקטובר הוא מצא את עצמו נושא אחריות מסוג שאף מפיק לא אמור להכיר.
זהו פרק על אדם שהטראנס הפך עבורו מדרך חיים לאחריות עמוקה כלפי האנשים שמרכיבים אותה. על מי שיכול היה ללכת הביתה ובחר לחזור לשטח, לחפש, לעזור, להנציח, ובהמשך גם להחזיר את המוזיקה לרחבה. כי עבור רמי, האחריות לא הסתיימה כשהאירוע נגמר. במובנים רבים, שם היא רק התחילה.