פרק #20 קולה של הנובה: אלקנה בוחבוט – בין שני עולמות יהודי בעזה
ישבנו לשיחה מטלטלת עם אלקנה בוחבוט, ממפיקי פסטיבל הנובה והמאשרום, ומי שהיה בשבי החמאס במשך 738 ימים. מספר שהפך גם לשם ספרו החדש, עדות חיה למה שעבר מהרגעים האחרונים של הפסטיבל ועד החיים עשרות מטרים מתחת לאדמה, בין פחד, הישרדות, אמונה ותקווה.
אלקנה, יחד עם שותפיו מיכאל ואושר וקנין ז״ל, היה ממקימי קהילת המאשרום ומהאנשים שעמדו מאחורי במת המאשרום בפסטיבל הנובה. בשביעי באוקטובר, בזמן שהכאוס השתלט על השטח, אלקנה בחר להישאר. במקום לברוח, הוא סייע למבלים להימלט ופתח את ציר המילוט לשדות הסמוכים לכביש 232, פעולה שבזכותה ניצלו חיים רבים.
לאחר מכן נחטף לעזה. בפרק הוא משתף על המציאות הבלתי נתפסת של החיים במנהרות, על רגעים שבהם הכול הרגיש אבוד, ועל נקודות האור הקטנות שהחזיקו אותו בחיים. בין היתר הוא מדבר על הקשר העמוק שנרקם בינו לבין אוהד, חבר לחיים שהכיר בשבי, ועל הדרך שבה הצילו אחד את השני ברגעים בלתי אפשריים.
המוזיקה, הקהילה והתרבות היו תמיד חלק בלתי נפרד מהזהות של אלקנה. גם בשבי, המחויבות שלו לאשתו רבקה ולבנו ראם דוד וההבטחה שלו לראם דוד שהוא חוזר אליו אחרי המסיבה ליוותה אותו בכל רגע. ההבטחה הזאת, יחד עם אמונה חזקה בבורא עולם, הפכו לכוח שהחזיק אותו בחיים גם ברגעים החשוכים ביותר. החזרה הביתה הביאה איתה גם כאב עצום, כשהבין שחברים קרובים ואנשים שאיתם בנה חיים ודרך כבר אינם.
את הספר “738 ימים” כתב מתוך תחושת שליחות. להשאיר עדות למה שקרה באותו יום ולמה שהתרחש אחריו במנהרות הגיהינום, כדי שאף אחד לעולם לא יוכל להכחיש.
בימים אלה אלקנה נמצא בלונדון יחד עם עמותת קהילת שבט הנובה במסגרת מיצג הנובה, שם יציג לראשונה את ההרצאה החדשה שעליה עבד מתוך כאב, אמונה ורצון לבחור בחיים.
זהו פרק על רוח האדם, על אמונה, על חברות, על אובדן, על אחריות ועל הבחירה להמשיך לחיות גם מתוך החושך הגדול ביותר.